לבחון מה השמיטה מגלה לנו על היחסים בין האדם לאדמתו.
לבדוק כיצד דווקא הריחוק מן האדמה עשוי להעצים את הקשר אליה.
ראציונל
שנת השמיטה, בדומה לשבת, היא פרק זמן של הפסקה. בשנה זו, האדם נדרש לוותר, לשמוט ולשחרר את אחיזתו בדיוק מאותם מקומות שבהם הוא נאחז בימים רגילים. אידיאל השמיטה מהווה הזדמנות לדון באופן נרחב בסוגיית הקשר בין האדם לאדמתו.
בחברה החקלאית, האדמה היא מקור ומרכז החיים. היא נוכחת ומשפיעה על כל חלק בחייו, היא הבית שלו והנוף שבו הוא חי. האדמה היא מקור פרנסתו והיא שקובעת את גורלו וגורל בני ביתו. היא לא רק נכס או מקור פרנסה, היא בית ומשפחה, מורשת וזהות.
באמצעות עבודת האדמה נוצר קשר עמוק של אהבה וחיבור בין האיכר לאדמתו. הקשר אל האדמה והארץ צומח מתוך העיסוק בעיבוד הקרקע. השמיטה דורשת לתקוע טריז במערכת היחסים הזו. האיכר נדרש לשמוט, לוותר, לנטוש את האדמה למשך שנה שלמה. מה קורה לו כשהוא מורחק מאדמתו? אילו שינויים עשויים לחול בו? האם האדמה היא ישות שניתן להתגעגע אליה?
בשיעור זה נבקש להתייחס לשנת השמיטה כשנה של 'פרידה יזומה'. בשנה זו עובד האדמה נקרא לא לעבוד את האדמה-שורש זהותו והבסיס של פרנסתו. עליו להתרחק ממנה ולעזוב אותה.
